יהושע גרגיר - סיפור חיים מיום 25/08/1999
(נערך ע"י יד שרה)

נולדתי בטורקיה באיזמיר. בגיל ארבע עשרה החלטנו לעלות ארצה, היינו ילדים, חלוצים ראשונים היינו כמה חברה, החלטנו לברוח לארץ בלי סרטיפיקאטים, בלתי לגאליים.
הטורקים תפסו אונו בגבול, הרביצו לנו והחזירו אותנו לטורקיה.
אחרי כמה חודשים החלטנו ארבעה אנשים לחזור ולעלות לארץ.
היינו ציונים וזה היה ציונות.
בשנת 1933 ללכת מתל- אביב לרמת גן היו רק חולות פרדסים ושודדים.
כאשר רצינו לנסוע לפתח- תקוה, היה צריך לקחת דליז'נס [כרכרה] .
אז לא היו מכוניות.
החלטנו לעלות לארץ. עברנו גבולות. עברנו בסוריה, שאז היתה שיכת לצרפתים.
הלכנו בלילה, כי פחדנו שיתפסו אותנו ביום.
באנו מטורקיה מגבול של חלב. משם היינו בבירות כמה חודשים.
ידעתי צרפתית טוב.
אמרתי לחברה: "בואו נלך לטייל בביירות, זה כמו פריז הקטנה".
גרנו בתוך בית כנסת שם היה בית ספר.
היו מביאים לנו קצת אוכל.
בלילה היו באים שוטרים לחפש אותנו, אז היינו בורחים מבית הספר לצד השני. פעם יצאתי לטייל בבירות.
פגשתי שני אזרחים מסתכלים עלינו ומדברים בערבית. אמרתי אני לא מדבר ערבית, אני מדבר צרפתית.
שאלו: "מאיפה אתה?" אמרתי פריז. איפה הניירות שלך? שכחתי אותם בבית המלון.
שאלו: "אנחנו יכולים ללכת לבית המלון"? אמרתי: "למה לא".
אני עשיתי חשבון, אם אני הולך ברחוב הזה אין הרבה אנשים, אם אלך ברחוב ההוא יש הרבה אנשים, משם אני יכול לברוח.
הלכתי בדרך השניה ומשם ברחתי להם.
חזרתי לחברה, אמרו לי: "איפה היית"? אמרתי: "תפסו אותי".
אמרנו לך: "אל תלך", הם היו חמישה ששה חברה הם לא יצאו כי פחדו, הם צדקו. אסור היה לנו להסתובב.
יצאתי פעם נוספת וקרה אותו דבר. תפסו אותי והביאו אותי למשטרה. הכניסו אותי לבית הסוהר. הייתי אז בן 18-17 .
שאלו אותי: "מאיפה אתה יודע טורקית"?
הזמינו את הקונסול הטורקי, אמרו לו: "זה טורקי קח אותו לטורקיה, הוא מאיזמיר".
שאלו לניירות שלי, "אמרתי לא יודע, אולי נפלו לי".
חשבו שאני מרגל, או גנב, השאירו אותי שם, כי לא היו לי נירות מזהים. אחרי כמה זמן הביאו אותי לשופט, אני דברתי טוב צרפתית.
אמר לי השופט: "מה לעשות אתך"?
אמרתי לו: "אדוני השופט אני בחור צעיר בן שבע עשרה".
אמרתי לו : "אני רוצה להכנס לליגיון הזרים".
אמר לי: "אתה יודע מה זה ליגיון הזרים"? אני ידעתי.
אמרתי: "ליגיון הזרים הם מפירי חוק, שודדים, גנבים מרגלים וכל מיני דברים ורובם מבוגרים, אולי אוכל להתקדם בליגיון הזרים במשך השנים ולהיות קצין".
אני ידעתי שבליגיון הזרים יש הכי גרועים וזה ידוע בכל העולם.
בסוף אמרו לי: "טוב נשלח אותך לליגיון הזרים".
שלחו אותי למחנה, בא קצין ואמר לי: "מה אתה עושה כאן ילד"?
אמרתי לו: " יכול להיות שאני אתקדם".
אמר לי: "כולם שם זקנים".
דברתי צרפתית כי למדתי באליאנס בטורקיה, התקבלתי.
בנתיים היה לי קשר עם ביירות, עם החברה היהודים.
בביירות היו אוספים כמה חברה כדי לשלוח לארץ דרך הים או דרך ההרים.
פעם בשבוע היית יורד לביירות להתקשר עם החברה, לדעת מתי נוכל לברוח לארץ, פעם אחת הם אמרו לי: "את החברה שלך כבר שלחנו בעוד שלושה שבועות נאסוף קבוצה חדשה".
את הקבוצה היו אוספים מכל מקום ומביאים אותם לביירות.
"בעוד שבוע תבוא, תהיה קבוצה חדשה, יש לנו כבר עשרה אנשים".
אחרי שבוע באתי לקצין שלי, אמרתי לו שאני לא מרגיש טוב ואני רוצה ללכת לביירות. אמר "בסדר".
הלכתי לבית הכנסת פגשתי את החברה שמארגנים קבוצה של חמישה עשר עד עשרים איש.
המבריחים הערביים שהיהודים נותנים להם כסף היו מבריחים אותנו.
הלכתי עם הבגדים של הליגיון, אמרו לי "תוריד את זה, נתנו לי בגדים אזרחיים".
אמרו לא לבוא דרך ההרים כי נתפסו כמה חברה, נשלחנו דרך הים.
היתה סירה בה הבריחו הערבים אותנו לצידון, מצידון באנו לחיפה.
בסטלה- מאריס היו פרוזקטורים של המשטרה הבריטית, ששמרו שלא יבואו עולים חדשים.
פתאום תפסו אותנו, הערבי הפך את הסירה וכולנו נפלנו למים.אני לא יודע לשחות.
עד היום אני מפחד ממים ולא יודע לשחות. היה נס מהשמים ואנחנו הגענו לחוף. הביאו אתנו לתל- אביב שם היינו חופשיים.
אני לא זוכר מהסבים שלי הם נפטרו.
היתה לי סבתא שמה קדן,מצד אמא.היא נסעה עם הבת שלה למצרים. הבת דודה שלי התחתנה במצרים.
באיזמיר היתה לנו משפחה. שם עבדנו קשה. החיים בטורקיה היו טובים, לא היתה אנטישמיות. הטורקים היו טובים אתנו, לא היה הבדל בין טורקים ויהודים, הם אהבו אותנו.
אחרי כמה שנים בשנות 1930-1931 התחילו הרעיונות הציוניים, לעלות לארץ ישראל. באותו זמן באו מגרמניה בחורים צעירים שבאו לעלות לישראל דרך טורקיה, אל המכביה בארץ ישראל.
אז היתה המכביה הראשונה. וקבוצה מבולגריה עברה דרך טורקיה אל המכביה בארץ ישראל.
בשנת 1933 אמרנו חברה, תראו בחורים צעירים מבולגריה נסעו למכביה בארץ ישראל ואנחנו כל כך קרובים, למה לא ללכת?.
החלטנו ללכת כמה בחורים צעירים.
לקחנו אוניה מטורקיה הגענו לאקזאן, באזור של כפרים קטנים שבקושי היו כמה משפחות. היהודים העשירים אהבו לעזור אחד לשני.
באנו לארץ המצב היה קשה מאד, לא היו עבודות, לא כמו היום.
הערבים עבדו בחמישה גרוש ליום ואנחנו קבלנו שבע וחצי גרוש בעבודות בנין. בקושי היו כמה בנינים, בני קומה אחת.
הורי ומשפחתי נשארו בטורקיה אחר כך באו האחיות רוזה, ויקטוריה וקמליה, הם נמצאים פה, כל אחת הסתדרה, אח שלי גרגיר שנפטר.
ההורים שלי הכירו בטורקיה לאבי קראו ראובן, לאמא קלרה.
אחרי גרוש ספרד באו יהודים לטורקיה, חלק לבולגריה וחלק ליוון, ליגוסלויה ולאיטליה "הבלקן".
הטורקים קבלו את היהודים וכך נשארו היהודים בטורקיה, שירתו בצבא הטורקי, היוונים קבלו חלק מהיהודים.
כאשר באנו לתל אביב היו שלוש מסעדות, היתה מסעדה אחת של סלוניקאים.
במשפחה הינו שני אחים ושלוש אחיות, אני הבכור יהושוע,יצחק, גאולה, קמליה וויקטוריה למדנו באליאנס.
בטורקיה היו שני בתי ספר תלמוד תורה והשני אליאנס. רוב היהודים למדו באליאנס.
אבי היה סוחר. היו זמנים שהטורקים היו נגד היהודים. ליהודים היה מותר ללכת לכל המקומות.
פתאום בא באשי אנטישמי ואמר שליהודים אין רשות ללכת לכל מקום.
כל הכלכלה של היהודים היתה במסחר , הולכים לכפרים ולכל מקום.
בגלל החוק שלא נתן ליהודים ללכת לכל מקום, היהודים שלחו את הסחורות לכפרים והטורקים לא שלחו את הכסף. אז הרבה יהודים עשירים התחילו לפשוט רגל.
אבא שלי לא עבד, אמי עבדה לפרנסת המשפחה, היא היתה תופרת, ואנחנו למדנו בבית ספר.
אחרי הבר מצווה שלי באו חברה ואמרו נעלה ארצה. כך החלטנו כמה חברה לבוא לארץ.
בבית הספר אליאנס למדו גם טורקים. כאשר החלטנו לברוח לא נשארו חברה יהודים בבית הספר.
היהודים בטורקיה היו דתיים מסורתיים.
לפי ההורים ביום שישי, מרגישים את השבת עושים קידוש, חגים זה מסורתי, וכך אני אומר לילדים שלי.
לפני ראש השנה היו יהודים שתרמו לילדים שאין להם הורים.
לוקחים ילדים וקונים להם חליפות יומים לפני החג. בא השמש ומחלק להם בגדים, גם בפסח זה היה אותו דבר, פעמיים בשנה עשו את המצווה הזאת. כל אחד דאג למשפחות שאין להם וליתומים.
התבשילים של אמי היו הכי טובים. ביום שישי היו בורקס, שלחו אותם למאפיות שגם אפו לחם.
בשבת בצוהרים הביאו אותם הביתה עם חמינדוס וכל מיני דברים.
ביום שבת הטורקי היה פותח את המאפיה וכל אחד לקח את החמין שלו. במוצאי שבת עושים הבדלה כרגיל. לא ידענו דבר רע, הינו מאוחדים.
הכבוד הראשון במשפחה נותנים לבכור, אני היתי הבכור.
להתחתן- צריך קודם כל לחתן את הבנות. היה קשה והיה צריך נדוניה ואין תמיד כסף. אחיותי כולן התחתנו בארץ.
אני היית שחקן כדור רגל. הינו שני חברים שמשחקים כדור רגל אשר היה לו שם "כדור הטייסים" . היו שני מרכזים "מכבי" ו"הפועל".
אנחנו החברה הינו מפוזרים בין הטורקים כי היה רק מגרש אחד.
בלויים- הינו בבתי קפה, לבלות את הזמן,לא ידענו מה זה הימורים.
חלק מדודי נסעו למצרים.הרבנים הראשיים שיצאו לטורקיה היו איטלקים ומצרים שלמדו ברודוס.
כאשר הייתי בצבא הבריטי הרב הראשי שהיה במצרים היה הרב נחום אפנדי. הוא למד יחד עם קמל אט טורק.
איזמיר גדולה מאד ויפה על שפת הים, החיים היו טובים ויפים. היחסים עם הטורקים היו כמו אחים.
אחרי הלמודים באליאנס הינו צריכים לחפש עבודה , על פי רוב הצעירים חפשו עבודה, היהודים לרוב היו סוחרים.
הנשים ילדו בבית. היה בית חולים יהודי הכי טוב ללידות ומחלות, אבל רוב האנשים היו בריאים.
בתשעה באב לא היו מטילים או הולכים לים במשך שלושה שבועות.
בבית גדול היו גרים עשר עד חמש עשרה משפחות.
את השבועות היו חוגגים בכל פעם בבית אחר. מתפללים כל הלילה.
באים רבנים נותנים קפה ובורקס. בבוקר היינו נוסעים לים.
הטורקים ידעו על חג השבועות של היהודים, ומחכים עם הסירות.
היהודים היו שוכרים סירות לשעה שעתים ומשלמים לטורקי וכולם היו מרוצים מאד.
בתקופת ספטמבר היו שלושה חודשים שהיו עובדים בתאנים, ושולחים אותם לחוץ לארץ.
הספקתי לעבוד בתאנים כאשר היתי ילד. נשים וגברים היו עובדים לחוד. היו מתפרנסים מהתאנים בשביל כל השנה.
גם בצמוקים היו עובדים. בזמן המשלוח הראשון היו באים עם תזמורת. היו גם אנשים שמכרו בשר על האש, ובהפסקה היו אוכלים את התאנים המיובשות. את התאנים היו מיבשים כך-היו שמים אותם בשקים, מביאים מים מין הים, שופכים על השקים ומגלגלים את התאנים ביד. החתונות בטורקיה מי שהיה עשיר היה מזמין עגלת דליזאנס, החתן והכלה היו יושבים העגלה וטורקי היה מסובב אותם בכל העיר.
זורקים עליהם סוכריות. אחרים היו מזמינים את החברים לחופה בבית הכנסת, בלי תזמורת ובלי אולם חתונות. היו מחלקים בונבונירות לאורחים ואחר כך מזמינים את המשפחה הביתה.
בגיל שש עשרה באנו לארץ, הפרידה מההורים היתה קשה. כמו שכולם הלכו גם אני הלכתי עם החברה שבאה מגרמניה.מטורקיה לארץ לקח לנו חודשיים.
למי שהיה סרטיפיקאט זה היה טוב, בלי סרטיפיקאט זה היה קשה.
תפסו אותי פעם אחת הרביצו לי מכות. באנו לגבול בין טורקיה לסוריה. מסוריה כמו שספרתי באנו לארץ.
הגעתי לחיפה בשנת 1933 ארבעה חמישה חברה.היה מבריח ערבי שרצה כסף מאתנו, לא היה לנו שום דבר ולא כסף.
היינו מלאים כינים כי ישננו במערות שלא יתפסו אותנו.
בפסח קנינו חסה וכל מיני פירות כדי לא לאכול לחם.
למשל בבירות היו מטפלים בנו הינו שמונה חברה. הגבאי לקח סיר והיה הולך מבית לבית ואוסף אוכל בשבילנו,היה מביא את זה לבית הספר ואנחנו אכלנו.
לא יכולנו לצאת, רק אני דברתי צרפתית, לא פחדתי.
הגענו לחיפה ומשם לתל אביב. זה ספור מלפני שישים ושלוש שנים.
יכולנו לעזוב את דלת הבית פתוחה, אין מי שיגע.
היו חורנים, פלחים אבל לא העיזו להכנס לבית ולגנוב.
באותם הזמנים רוב העבודות היו בפרדסים.
עבדתי בפרדס. בערב נתן הפרדסן פתק לקנות מה שצריך.
הכל היה עם תלושים. בנקים לא היו. אולי אחד או שנים
יחידת המשקל אז היתה רוטל, אחר כך עברו לקילוגרם. שנים וחצי קילוגרם היה שווה רוטל.
האורז עלה אז שני גרוש הרוטל. הקבלן היהודי לקח פועל ערבי ושילם חמישה גרוש ליום. ליהודים היה צריך לשלם שבעה וחצי גרוש ליום.
הבנינים אז היו בני שתי קומות, זה הכל. חול היו מביאים עם גמלים מתחנת הרידינג. היו ממלאים שני סלים ומעמיסים על הגמלים. זאת היתה חלוציות.
בפתח תקווה, כפר סבא, אבן יהודה העבודה היתה בפרדסים.
היה גם בית חרושת ,,כיתן" עם מעט עבודה.
הלבוש היה מכנסי חאקי קצרים וחולצת חאקי.
לקנות בגדים ואוכל היה בעזרת פתקים, גרוש לא ראינו.
באותו זמן היה לי קשר עם ההורים. כאשר הרווחתי כמה גרושים, את הגרוש הראשון שלחתי להורים שידעו שאני עובד, הייתי אז בן שבע עשרה.
היתה מסעדה אחת שהחברים שלנו היו אוכלים שם.
כאשר שאלו אותי מה אני רוצה לאכול, אמרתי אני לא יכול לאכול הידים שלי נפוחות מעבודת הביטון.
זו היתה חלוציות, עבודה קשה לא כמו היום.
עבדתי בכל המקומות, חפשתי עבודה בכל מקום.
היינו אוכלים בהקפה ומשלמים אחר כך.
הסחורה של תנובה היתה באה בשעה חמש בבוקר, היו משאירים אותה על יד החנות הסגורה. בא בעל החנות בשעה שמונה והכל ריק.
בערב היו באים ואומרים לו "משה, תרשום זה וזה לקחנו".
פעם מצאתי שש לירות. ראיתי אשה בוכה שהכסף שאבד לה שווה חצי שנה אוכל. ראיתי אותה והחזרתי לה את הכסף.
בתל אביב בככר אלנבי על יד השרותים עמדו גברים ונשים שחפשו עבודה.
העשירים היו הפרדסנים.
אמרו לי במשך הרבה שנים "למה לא למדת"?, בזמני לא היה זמן ללמוד רק ילדי העשירים, הפרדסנים למדו.
אמרו לי במשך הרבה שנים"למה לא למדת?, בזמני לא היה זמן ללמוד.
היינו ישנים ברחוב עד שהינו מוצאים יום או יומים עבודה.
הבריטים תפסו אותי, הכניסו אותי לבית הסוהר בטול- כרם, עם רוצחים ערבים. הכניסו הרבה לבית הסוהר, בלתי ליגאליים.
היו חברה שהיו באים ומוציאים אותי משם.
בערב לוקחים לחם, שמים שמן ובצל ואוכלים, לא היה מה לאכול.
היינו בריאים עבדנו קשה בלי טרקטורים.
בתקופת המאורעות בשנת 1936 הייתי במקווה ועבדתי. יום אחד הביאו מההגנה נשק. הנמל היה ביפו, בזמן שהורידו את הנשק נפלה חבית אחת והתפוצצה.ראו הערבים נשק עוד באותו לילה התחילו המאורעות.
הערבים הרגו יהודים ביהודיה.
במושבים בקשו עזרה כי לא יכלו לעבוד ביום ולשמור בלילה.
בקשו מתנדבים, שמונה חברים ממקווה ישראל התנדבו.
בתוכנית של נתיבה שאלו, ממתי זה מקווה ישראל?, לא ידעו.
אז צלצלתי ואמרתי אני הייתי במקווה. שאלה מי אתה? עניתי אני גרגיר. שאלה מאיפה אתה ומתי היית במקווה.
הייתי במקווה בשנת 1935 עד1936 ,ביום שהתחילו לשחוט יהודים.
בקשו מתנדבים ראשונים, יצאנו שמונה חברה.
לכל לילה שמירה נתנו חצי יום עבודה וחצי יום חופש לא היה כסף לתת לנו.
היה אז "כופר הישוב". הסוכנות היהודית עשתה כל דבר דרך "כופר הישוב", זה היה מאין מס, מיל על כל דבר שקנו. כך פרנסו אותנו. יומם ולילה שמרנו בלי כסף.
היו אנשים הגונים שהוציאו טבעות נישואין ונתנו לסוכנות. בזה היו מפרנסים אותנו, אנחנו לא ראינו גרוש.
היו שתי עמדות של ההגנה באבו- כביר, שם זרקו את כל הזבל של תל אביב.
שמרנו על הכביש של ירושלים ועל המושבים.
יום אחד באו הבריטים לבית החרושת, שם היתה עמדה של ההגנה.
זה לא היה בית חרושת, אמרו כך כדי לסגור את העינים של הבריטים.
לקחו את הנשק סגרו הכל.
העמדה השניה היתה במקווה ישראל. הבריטים אחרי שלקחו את הנשק מהעמדה, אמרו לערבים תרביצו ליהודים. הרגו שמונה יהודים.
אני באתי לחופש עם שכנה וראינו שבנה הרוג.
בזמן המאורעות מטעם הסוכנות היו שלוש פלוגות. אחת מפלוגות וינגייט מחלקה ששמרה על צינור הנפט שבא מעירק לחיפה דרך עין חרוד.היו כשלושים או ארבעים איש אחראים על השמירה. מתנדבים לא קבלו כסף.
שתי פלוגות הא"ש מחלקה של כפר יונה.
בכל פעם שתקפו את היהודים היו שולחים מתנדבים. אני הייתg/s/p .
כאשר בנו את בית הספר כדורי, בא המופתי לבריטים ובקש שגם הוא רוצה בית ספר לערבים, אז בנו להם בית ספר חקלאי גדול בטול כרם.
פזרו אותנו בהרים עם סקוטים בכפרים, בבקעה אל גרביה.
היה להם חדר ענקי זה היה המטה של הסקוטים.
כנופיות הגדולות של הערבים היו אבו גילדה.
אנחנו יצאנו עם הבריטים להלחם בהם בהרים.
בתקופת המאורעות המדינה היתה הסוכנות היהודית.
הם בקשו מתנדבים.
הקמנו את פלוגת ווינגייט, המחלקה היתה בעין חרוד.
הנפט בא מעירק עד חיפה.
באותו זמן בתקופת המאורעות הערבים היו מחבלים בצינור הנפט.
אז הקימו את פלוגת ויינגייט. הם היו אחראים על השמירה על קו הנפט שבא מעירק.
אחר כך הקמנו את פלוגת הא"ש שהיתה מחלקת מתנדבים מכפר יונה. היא היתה אחראית על כל הסביבה של נתניה.
אני הייתי שייך gsp . שלחו אותנו לטול כרם, משם הביאו אותנו לכדורי.
היינו בערך 50-60 חברה. היינו יחד עם הסקוטים והבריטים.בכל מחלקה של בריטים היו ארבעה או חמישה חברה שלנו, היינו מפוזרים בהרים.
אני הייתי בשנת 1936 בבקעה אל גרביה. היתי בתקופה של הרוצחים הקשים ביותר.
כאשר היינו מקבלים חופש היו מביאים אותנו לנתניה, למחנה "דורה" שהיה המחנה של הבריטים. שם היינו שומרים עם אנשי ההגנה.
היו מודיעים לנו שתבוא אוניה של חברה, היינו יוצאים ביחד עם הבריטים לשמור על החוף.
ההגנה בקשה מאתנו לקחת את הבריטים למקום אחר.
ראש עירית נתניה היה חבר טוב של מפקד מחנה דורה.
שם בנתניה הכרתי את אשתי. בשנת 1939 היא עבדה בנתניה שהיתה אז מקום קטן.
באותם הזמנים פועל שעבד לא קבל כסף, אלא קיבל תלושים ועם זה היה הולך לקנות מה שהיה צריך.
אשתי ילידת הארץ, אביה נולד בחברון. במאורעות 1929 עזבו את חברון.
בארץ היה קשה למצוא עבודה, רק עבודה בפרדסים. אולי עבודה בבית חרושת "כיתן".
את אשתי צפורה הכרתי במסעדה כאשר הלכתי עם כמה חילים.
כל נתניה אז היתה צריפים שני בנינים בני קומה אחת.
היא אמרה לי אני רוצה ללכת הביתה ואין לי כסף. נתתי לה כמה גרושים. אמרתי לה נעשה החלפות, את תביאי לי סיגריות.
יום אחד באו אל ההורים שלה ואמרו להם, הבת שלכם הולכת עם גוי.
היו מריבות במשפחה. יום אחד היא אמרה לי, תראה יש לי בעיות עם ההורים, מספרים להם שאתה גוי סקוטי.
אז נסעתי אל ההורים שלה, הכרתי אותם והם ראו שאני יהודי.
אחרי שנה התחתנו. באותה תקופה הספרדים היו מעטים, האשכנזים קראו לנו "פרנק- פארך",הם לא סבלו אותנו, זה כמו להיות ערבי.
לחתונה הם לא באו מפני שהיא התחתנה עם ספרדי,
אני קבלתי הודעה שאני צריך להתגיס לצבא בשנת 1940 .קבלתי רק שבועים חופש.
ב 11.11.1940 קבלתי פתק שאני צריך להתיצב ליד הבימה. ידענו שכבר מגיסים יהודים, לפנינו התגייסו חיל החפרים.
הסוכנות התחילה לגייס חיילים לגדודים לוחמים שילחמו בגרמנים. רק התחתנתי וכבר גויסתי. בחתונה הייתי עם מכנסי הצבא הבריטי, נעלים עם מסמרים, כך הלכתי להתחתן.
הלכתי לועד הקהילה בתל אביב . שאלו אותי "יש לך עדים"? לא היו לי.
אמרתי להם "תכף אני מביא".
יצאתי החוצה ראיתי כמה חברה. אמרתי להם "ביום ראשון אני יוצא לצבא, לחזית ואני רוצה להתחתן. אין לי עדים אתם רוצים להיות העדים שלי?" כולם באו כ 15 איש. סתם אנשים שלא מכירים אותי. באנו לועד הקהילה והתחתנו. בא השמש ואמר לי איפה בקשיש.
אמרתי לו תלווה לי אתה חצי לירה לעבור שישי שבת.
אני יוצא לחזית כאשר אקבל משכורת אני אשלם לך, הוא נתן לי כסף.
המצב היה קשה מאד אשתי עזבה את ההורים. גרנו בשכונת שפירא שכונה ותיקה בתל אביב.
אני הייתי הראשון בשכונה שהתגייסתי. הועד למען החייל הביאו לאשתי ארגז קרח.
באותם הימים שמנו את הקרח בתוך הפיילה ליום שישי ושבת.
כל השכונה באו ואמרו "גרגיר קיבל פריגידר",זה היה ארגז עם ברז.
במקום לשים קרח בפיילה הביאו לנו ארגז וכולם אמרו בשכונה שזה פריגידר . בית החרושת של הקרח היה קרוב. ביום חמישי התחתנתי ביום ראשון התגיסתי.
בזמן שהקימו את הגדודים העבריים, הערבים קנאו בנו.
המופטי בא לבריטים ואמר שגם הוא רוצה גדודים ערביים בצבא הבריטי.ב1940היינו בסרפנד בגדודים העבריים צריף מול צריף עם הגדודים הערביים.
אנחנו עבדנו קשה מאד.
היו באים לחיפה שלוש אוניות ליום של הצלב האדום מהחזית עם הרבה חיילים פצועים. היו שתי רכבות של הצלב האדום להעביר הפצועים. עבדנו כל כך קשה.
בחיפה עברו חיילים מכל הארצות שהיו בצבא הבריטי, ואנחנו היינו אחראים על כל חיפה.
באותה תקופה התחיל הפלמ"ח בשנת 1942 .
אני הייתי במגדיאל ושלחו אותי מישוב לישוב אחרי המלחמה.
בתקופת המאורעות קבלתי פעם להיות מפקד עמדה ממגדיאל עד כפר סבא. הכל היה מלא חולות ופרדסים וכנופיות ערבים.
היינו מאוחדים אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד. לא השארנו פצוע ולא הרוג. מה שלא יהיה אנחנו ראשונים.
שלושים אלף חיילים יהודיים היינו בצבא הבריטי, בכל מקום במצרים, בטוברוק,הכל במסגרת הצבא הבריטי. היה לנו סמל הבריגדה היהודית.
בתקופת המלחמה היה קשה הגרמנים התקרבו למצרים.
הבריטים אמרו לנו שלמי שיש אישה עם ילד, הם מוכנים לקחת אותם לדרום אפריקה. אני אמרתי לאשתי צפורה כי היתה לי ילדה בשם גאולה שהבריטים מוכנים לקחת אותה ואת הבת לדרום אפריקה.
היא היתה במחתרת באצ"ל ,אני הייתי בהגנה. היא אמרה שהיא כמו יתר החיילים נשארת פה להלחם גם עם הילדה.
היו חברה שלנו ששלחו את המשפחה לדרום אפריקה.
עם קום המדינה היינו כבר 30.000 חיילים שחזרו ממלחמת העולם השניה.
בזמן שהייתי בצבא הבת נולדה, הקשרים עם משפחת אשתי התחדשו. הם בקשו שנבוא לבקר אותם. הם ראו איזה חתן מוצלח יש להם, ספרדי.
בעיני האשכנזים היה דבר נורא, בנוסף לזה היתי בלתי ליגאלי,גם זה היה נורא.
בתקופה ששרתתי בצבא שש וחצי שנים משנת 1940 ביחידת בפ"ס היחידה הראשונה אשתי קבלה משכורת ומזה התפרנסה.
במצעד הראשון של המדינה אנחנו היינו חיילים שצעדנו.
כאשר הייתי במלחמת העולם השניה יצאנו מהארץ ולא ידענו מתי חוזרים. הגרמנים היו לוחמים קשים. לא היה מספיק כוח חזק נגדם.
אם לא האמריקאים שנכנסו למלחמה היינו אבודים. גם הרוסים סבלו הרבה.
כאשר פתחו חזית שניה השתנה המצב לטובה. היו לי חברים שנפלו בשבי בקפריסין. הם היו בחיל החפרים יהודים וערבים ביחד. הערבים ברחו והתחברו לצד של הגרמנים. זאת היתה העבודה של המופתי
היו לי חברים שנולדו ביוון, שבאו אתי לארץ, אני באתי מטורקיה. הם התגיסו לחיל החפרים ונפלו בשבי שני חברים שלי ברחו והגרמנים תפסו אותם אז הבריטים התערבו, ללא הועיל הגרמנים תלו אותם לעיני הוריהם..הילדים נולדו לי במלחמת השחרור.כאשר קמה המדינה ההורים שלי הגיעו מטורקיה בשנת 1948 כמו שבאו מכל מיני מקומות.
כשהשתחררתי מהצבא קבלתי עבודה בבנין. בשביל חיילים שבאו מהחזית ושבויים שהיו שש שנים בשבי, בשבילנו היתה עבודה. הקמנו אז את "חומה ומגדל" בראשותו של אברהם הרצפלד.בלילה עובדים ומקימים ישובים ובבוקר הכל גמור.
בתקופה ההיא לא היו למודים, מי יכול היה ללמוד?. למי שלא היה כסף לא למד. גם אשתי למדה רק שמונה שנים כי בלי כסף אין למודים. תשעים אחוז של העבודה בארץ היה בפרדסים.
כאשר התחתנתי גרתי בתל אביב בחדר של שני מטר. שלמתי שבעה גרוש לחודש. שלחו אותי לעבוד על יד שכונת התקווה, שאז לא היתה קימת.
עבדנו בבנין בשכנת התקווה. יום אחד אמרו לנו שהנציב העליון יבוא. לקחו אותנו חיילים ששרתו בצבא הבריטי לקבל את הנציב העליון.
הוא נאם לנו נאום, אתם חיילים שלחמתם בשביל המלך הבריטי, הבתים שאתם בונים יהיו הבתים שלכם.
במלחמת השחרור נולדה הבת רותי.
מתל מתל אביב הלכנו להתישבות בעמק חפר, הייתי מפקד גדוד אחד הלוחמים הכי טובים בעמק חפר כפר ויתקין וכפר ידידיה, גם בכפר יונה ליד נתניה, כל השטח הזה הוא עמק חפר.
כחיילים משוחררים בנינו בית במושב בית הלוי שלוש שנים. היו חיים קשים. הפרה מתה, גם הסוסה, פשטתי את הרגל.
בא חבר מגבעת חיים ועברנו לגבעת חיים עם שני ילדים.
בבית לוי נפצע ראובן ואהרון.
מגבעת חיים עברנו לירושלים. בשנת 1957 לעמינדב.
בעמינדב היו מרוקאים ותימנים. אז באנו אנחנו, במסגרת מהעיר אל הכפר.
אני השתתפתי בכל מלחמות ישראל, מאז שהייתי בהגנה ועד כל מלחמות ישראל.
השתתפתי בפתיחת הדרך לירושלים בשנת 1948. אחר כך לימדנו את העולים החדשים איך להחזיק בנשק. הם לא ידעו מה זה צבא.
מצבנו היה קשה. הרבה חברה נפלו בלטרון, הם לא ידעו ללחום ולא ידעו שפה.
השתתפתי להביא מזון לירושלים.
גם בתקופת המאורעות 1936 עוד לפני קום המדינה היו שיירות עשרים או שלושים אוטובוסים שיצאו מתל אביב לחיפה, מתל אביב לכפר סבא משם לקלקיליה, לטול כרם, גנין, עפולה, ומשם לחיפה. הבריטים ליוו את השיירה, אחר כך נסללה הדרך השניה מתל אביב לחיפה. בעפולה היינו מתחלפים.
אנחנו היינו השוטרים של ההגנה.
השיירה שבאה מחיפה לתל אביב, היינו חוזרים אתם והשוטרים שבאו מחיפה חזרו עם השיירה לתל אביב. בתקופה ההיא עבדנו קשה מאד, לא היו מים ידענו שאין לנו ברירה, זו הארץ שלנו. אני הייתי מפקד עמדה.
אני רוצה לספר על התוכנית שלנתיבה בן יהודה. היא התחילה את התוכנית שלה מאוחר מאד, ממלחמת השחרור היא מספרת בתוכנית שלה. אני שואל איפה כל התקופה שלפני. פה היו מאורעות, שחטו יהודים בחברון בשנת1929 , חמי ברח משם. איפה התקופה1936-1939 הרבה דם נשפך בארץ.
אנחנו היינו מתנדבים, מי פרנס אותנו אז? אז היה כופר הישוב, הוסיפו כמה גרושים על כל קניה כדי לפרנס אותנו.
לא קבלנו כסף, אף פעם לא ראינו גרוש. קבלנו הלבשה ואוכל. גם אם ראינו גרוש לא לקחנו אותו, ידענו שזה לא שלנו.
כשהתגייסנו האבא שלנו היה משה שרת, איפה ששלחו אותנו הוא היה בא לבקר, גם את החיילות היהודיות הוא ביקר. הוא הקים את הבריגדה היהודית, הוא דאג לכל החיילים.
יום אחד באתי לירושלים, אמרתי יש לי חבר בסוכנות היהודית שמו דר' יוסף טל. בקרית יובל יש בנין על שמו. היינו חברים כמו אחים, אני התבישתי אבל הוא קיבל אותי יפה, לא כמו היום. אז לא פחדנו מכלום.
היינו מאוחדים כוס מים חילקנו לעשרה אנשים, התחלקנו גם בלחם, בכל מה שהיה לנו. היינו ישרים והגונים.
אנחנו ידענו שזה המקום שלנו פה נחיה ונלחם עד הסוף. אני לא שלחתי את אשתי והילדה לדרום אפריקה, כאשר הציעו לי בהיותי בצבא הבריטי פה נשפך הרבה דם.
כאשר באתי לירושלים למושב עמינדב פה לא היה כלום. הייתי קצין ממלחמת השחרור. פה היה הגבול. לא היו מים.
יש עד היום טנק מים שהיו מחלקים לכל הישוב שעתים כל לילה משעה10-12 בלילה.
פה היו אולי שתים עשרה משפחות. נתנו לנו עבודות פה.
אשתי היתה רוב הזמן עקרת בית וגידלה את הילדים. אני היתי מפקד האיזור במשמר הגבול. אחרי מלחמת השחרור נתנו לנו עבודה מטעם קרן הקימת , עבדתי שלושים שנה בקרן הקימת.
בעמינדב לא היו כבישים, לא היה כלום. כאשר התימנים עזבו באו מרוקאים. היו מקרים שהיה פחד לעבור, היה גבול.
כמו אחים היינו בעמינדב. הילדים למדו בעין כרם. היה צריך להוציא כרטיסים לילדים עבור נסיעה באוטובוס לבית הספר שבעין כרם.
היינו דתיים מסורתיים והיה לי קשר עם ההורים שגרו בלוד. אבי נפטר לפני אמי. הקשר שלי עם משפחתי, אחי ו אחיותי היה טוב. היינו מבקרים אחד את השני, או אני נוסע אליהם או הם באים אלי. גם עם החברים היה לי קשר טוב.
אז בעמינדב היה לנו אוטובוס רק פעמים ביום. אם פספסת את האוטובוס היית בא ברגל מהר הרצל עד עמינדב.
שכונת עיר גנים לא היתה קיימת.
בא מפקח מקרן הקימת ונתן לי טרקטור ואמר לי לישר את השטח. בא סולל בונה והקים את עיר גנים, וגם את קרית היובל.
הילדים גדלו ולמדו. הבת גאולה קיבלה סטיפנדיה ונעשתה מורה. הכירה את דוד והתחתנה, יש לה ארבע ילדים, שלושה בנים ובת אחת. הגדול יוסי, רחל, בועז ואייל. שנים נשואים ושנים רווקים.
רותי נולדה בבית הלוי. התחתנה עם יגאל עוזר, עובד בטלוויזיה. היא עבדה במשטרה שלושים שנה, עכשיו יצאה לגמלאות. יש לה ארבע בנים כולם בנים. הגדול אודי, ליאור עובד במשטרה. השלישי גלעד בצבא בקורס קצינים. הרביעי איתמר מתגיס עכשיו.
ראובן נשוי וכל ירושלים מכירה אותו, הוא במשטרה בתפקיד בכיר, אשתו מרים. יש להם שלוש בנות ושני בנים. הבת הגדולה נשואה, איילת, הבן השני עמית,דנה סיון יותם.
האחרון אהרון גר במושב עובד במשטרה שלושים שנה, נשוי ליהודית. יש להם שני בנים אחד אחרי צבא והשני אלעד מתגיס בקרוב.
אנחנו מסורתיים, בסוכות הסוכה שלי גדולה, כולם היו באים, הילדים, הנכדים וכל המשפחה. מתאספים גם בשאר החגים, הראש השנה, כיפור, גם בפסח.
זה הבית של אבא. היום אין נוהגים כך.
אשתי סבלה מדלקת פרקים. היא היתה אשה חזקה, גבורה. היתה מרימה שקים של תערובת.
כאשר באנו לעמינדב היה לנו לו קטן. היא סבלה מדלקת הפרקים עד שנפטרה.
אשתי צפורה בתקופת השלטון הבריטי היא היתה באצ"ל. בבוקר לפני האור היא יצאה עם שתי בחורים ובחורה נוספת, מרחו על הקירות דבק ותלו כרוזים נגד הבריטים. לבחור אחד היה אקדח והוא שמר עליהם מפני הבריטים.
אחרי שהשתחררתי מהצבא הבריטי היתי בבית הלוי בעמק חפר. היה לנו לול קטן, המצב היה קשה מאד. זה היה בשנת 1947 , היינו במושב שיתופי.
אחרי שנתים כל אחד היה לחוד, לא יודע את הסיבה. זה היה אחרי מלחמת השחרור. בכל הארץ היה קשה, לא היה אוכל. גם שהיה לי לול לא יכולתי לקחת ביצה כי הכל היה ממוספר.
היה מקרה שהערבים עברו מטול כרם לבית הלוי עם פרות. אני יצאתי עם חבר וירינו עליהם, הם ברחו פצענו להם שלוש פרות.
אני היתי המפקח במקום, זה היה מחנה עשרים ואחד. מחנה גדול ליד בית ליד. הבאתי את המפקד והראתי לו את הפרות. הוא אמר אני אקח שתי פרות לצבא, למחנה והפרה השלישי הפצועה תשחטו ותאכלו אותה. היה אצלי אורח מירושלים, בקש שניתן לו מעט בשר, כי בירושלים לא היה מה לאכול. נתנו לו וגם קרטון ביצים. הוא הגיע עד הר טוב, שם היה מפקח . תפסו אותו, שאלו אותו מאין יש לו בשר וביצים.
פתאום בשעה שתים עשרה בלילה באה משטרה מהר טוב אלי לבית הלוי, כי אני היתי המפקד באזור. הסברתי להם שנתנו לי, אמרו שמחר יהי לי משפט צבאי. אמרתי לחברים שיש לי משפט צבאי, אמרו לי אל תפחד, זה המפקד ממחנה עשרים ואחד נתן לך רשות. הלכתי למפקד ואמרתי לו שיש לי בעיה מזה ששחטנו את הפרה.
אמר לי אני מחר אהיה אתך בבית המשפט. לפני המשפט שלי נשפטו אנשים ששחטו כבשים וכל מיני דברים לשוק השחור ופסקו להם 300-400 לירות, קנס זה היה איום ונורא, אמרתי מה יעשו לנו?
קרא לי השופט ושאל אתה ששחטת ונתת לאיש, אמרתי כן. אמר מה יש לך לומר?. אמרתי הנה המפקד שלי מכפר יונה. המפקד אמר אני יודע מזה, גרגיר זה אחד הגבורים שלנו פה באזור מנתניה ועד חדרה, אין מי שלא מכיר אותו.
הלגיון הירדני היה מסמן את הגבול, אנחנו בלילה היינו מזיזים את האבנים עוד מטר אחד.
קדימה השופט אמר אם זה כך מה שאתה אומר, כל אחד ישלם עשרה גרוש קנס. שלמנו וכל אחד היה מרוצה.
היתה לי פרה ולא ידעתי איך לטפל בה והיא מתה וגם הסוסה. הייתי במצב קשה מאד הפסדתי הכל, רציתי לעזוב.
היה לי חבר מקבוץ גבעת חיים והוא העביר אותנו לקבוץ.
בגבעת חיים הייתי שלוש שנים, קבלתי תפקיד של מפקד במקום. אבל אשתי לא הסתדרה בקבוץ. בקשתי לעבור למקום אחר, אז אמרו לי משמר הגבול. בירושלים יש מקום במושב עמינדב, שם מחפשים אנשים. תהיה שם מפקד.
הילדים שלי יצאו כמו האבא שלהם, כך כל הזמן אומרים עלי.
בת אחת שרתה שלושים שנה, הבן השני במשטרה וגם השלישי במשטרה. אומרים להם אתם באתם ממשפחה של לוחמים.
במושב היה לנו רב טוב. כאשר בתי עשתה בר מצווה לבנה, אמר אין כמו משפחת גרגיר, משפחת לוחמים.
היום אין אנשים כאלה. הדבר הכי קשה שהיה לי כאשר באתי לארץ הייתי בלתי ליגאלי, בקושי התפרנסתי. פועל יהודי קבל שבע וחצי גרוש ליום, לערבי נתנו חמישה גרוש.
הקבלן לקח שבעה פועלים ערביים ושני פועלים יהודיים, כדי לחסוך לעצמו שנים וחצי גרוש לחודש. זה היה כסף באותם הזמנים.
באותה תקופה רדפו אותנו הבריטים בכל מקום, היינו במחתרת. גם עבודה לא היה, לפעמים ישנו בלי אוכל, לא כמו היום.
יש דוד, דודה או איזה סבתא, אז לא היה לא אבא ולא אמא. לא עבדת אין אוכל. אם עבדת יום בשבוע זה היה טוב. קודם נתנו לבעלי המשפחה, לנשואים בלי ילדים, רק בסוף נתנו לרווקים.
אבל הכלכלה היתה זולה, יכלת לאכול עם שני גרוש, אבל לא היו שני גרוש.
למה אמרו לגרוש יש חור?, כי הגרוש היה שווה את הערך שלו.
פעם לקחתי את אשתי לקולנוע בגרוש. יצאנו מהקולנוע בשעה שתים, הלכנו לעוד קולנוע בשעה ארבע.
בבית העם בחורף היית שומע את הגשם דופק על הגג.
היה קולנוע עדן בתל אביב שהגג היה נפתח בקיץ, בחורף היו סוגרים את הגג.
החיים היו טובים הכל היה בזול, אוכל לא היה.
כאשר היית בצבא נסעתי למצרים, קבלתי סטרלינג אחד זה היה המון כסף.
אם אשתי לא הספקתי לצאת לחוץ לארץ.
היינו אנשי עבודה, חלוצים. לא ידענו מה זה טיולים, לא כמו היום שחיל גומר צבא ויוצא לחוץ לארץ. היום אין חלוציות. עבדנו אנחנו בנינו את נמל תל אביב.
החוויה שהיתה לי שכל שנה ארגון ותיקי ההגנה היה עושה מסיבות לחיילים.
היו באים פרופסורים, הנשיא הראשון ויצמן, קציר שאחיו נהרג בלוד.
הינו מתאספים וחושבים מה נעשה אם ננצח במלחמה.
נקים מדינה אז צריך צבא, צריך משטרה. אם יהיה צבא צריך גבול.
משטרה, היו גניבות, רוצחים, אחרת זה לא מדינה.
אז כולנו היינו חברים, לא ידענו מה זה גניבות, לא ריב. חשבנו על הרבה דברים טובים. חשבנו לעשות מדינה.
אנשים אומרים נעשה מלחמה בערבים. אני אומר להם, אתם לא יודעים מה זה מלחמה, אנשים מתים מרעב. ילדים פצועים וזקנים.
אני הייתי שש וחצי שנים במלחמה.
מלחמת ששת הימים זה היה מהר. אנחנו לא יכולים להחזיק מעמד שלושה חודשים. ששים מליון אנשים נהרגו במלחמת העולם השניה.
ליהודים מסכנים נפלו ששה מליון בלי שום דבר.
אני אומר אם אפשר לעשות שלום כמה טוב.
בהתחלה הייתי רביזיוניסט.
היו בתל אביב שני בתים, אחד אדום של ההסתדרות, השני כחול של הרביזיונסטים. לא היה אז "חרות".אני הכרתי את הבן של ז'בוטנסקי. הבית הכחול היה קרוב לים.
היו מבלבלים את המוח, ראיתי זו לא הדרך שלי.
עברתי לבית האדום של ההסתדרות.
בכל מוצאי שבת היו יוצאים הרבזיונסטים ואנשי ההסתדרות והיו רבים ביננו במכות. הבריטים היו באים עם שוטרים ערביים ולא שוטרים יהודיים, והם עם מקלות היו נותנים מכות לכולם.
ראיתי שזה לא עסק. בסוף הלכנו לקבוץ בעמק יזרעאל, כפר יחזקאל.
בזמן המאורעות לא היו אנשים , אספו איזה עשרה איש שהתנדבו וחלקו אותנו לכל הישובים.
ששה חודשים היתי בכפר יחזקאל. אחר כך העבירו אותנו לכפר ברוך מפני שהתקיפו אותם. אחר כך לקחו אותנו לכפר יהושוע.
כל הבנות היו במשק הפועלות בעפולה. היום אין משק פועלות.
הבחורים שמרנו כל לילה חצי יום עבודה, חצי יום מנוחה בלי גרוש.
עד היום חיבים לנו המון כסף.
כל הפרדסנים עבדו עם ערבים לא נתנו ליהודים עבודה. אנחנו חפשנו עבודה כל הזמן, לא כמו היום שלא רוצים לעבוד.
הערבים היו שורפים תבואה וגודעים את העצים בפרדסים של עשר שנים עבודה. מחכים שיתנו פרי ואז גודעים אותם הערבים. כל זה היה בשנות המאורעות1936-1937 .
עבודה בבנין- היתה מעט עבודה, לא בנו הרבה. הבחורות חיכו לתקופת הקטיף.
אני עבדתי בסלילת כבישים בנתניה ובכפר ויתקין, בין עפולה ובית השיטה. את הזפת הינו מחממים, ועם משפך היו שופכים על הכביש. לא היו מכונות. היו נותנים ערימות של אבנים שיעשו חצץ, לא היו מכונות.
גם נשים עבדו בכבישים, אשתי אף פעם לא התלוננה. גם בסבלות עבדתי, מטעם הקבוץ עבדתי בנמל תל אביב, כדי שהסחורה לא תגיע לנמל יפו, בגלל הערבים.
לא ידענו מה זה ריב, לא התבישנו בעבודה, כל סוג של עבודה עבדו.
זו היתה החלוציות, העבודה היא כל חיינו.
ביום שהכריזו על המדינה לא ישנתי כל הלילה. מיד התחילה המלחמה עם הערבים. יורים וגם אנחנו יורים.
אף אחד לא רוצה אותנו, גם באמריקה יש אנטישמיות.
אנשים רעים אורבים לזקנה, שגבתה את דמי הבטוח הלאומי שלה ושודדים אותה.
היום לא הינו מקבלים מדינה.
אז היינו "שבת אחים גם יחד", נותנים כבוד, עוזרים, הבית היה פתוח.
אז לא היה כסף, לא ידענו מה זה לסגור בית.
האדם של היום לא כמו שהיה פעם.
בצבא הבריטי אף חיל יהודי לא התאבד.
היום חס ושלום כל יום אסון, היום המצב שונה לגמרי.
אני חושב שאנחנו צריכים להיות כמו פעם, להחזיק את המדינה. זה הבית שלנו.
אין לנו מקום אחר, אנחנו צריכים להיות אנשים טובים ישרים ואז השם יעזור לנו.



לתמונות מחייו של יהושע גרגיר לחץ כאן


חזרה לדף הבית