✧ מוזיאון המשפחותOZER FAMILY HERITAGE
יצירה משפחתית · משפחת עוזר

גלויה מבגדד

הורדת היצירה בפורמט המקורי

גלויה מבגדד / יוסף עוזר

 

ברחוב גדרה בליפתא, בירושלים, ניצב בית עצום שבכניסתו שני עמודי אבן גבוהי קומה. כדי להכנס יש להתאפק כדי שהעיניים תוכלנה להכיל את מה שמביעים בדממה האריחים שיוצרים את המסדרון. האריחים אומרים: "אנחנו לא שטיח, אנחנו יודעים להתארגן יחד, מתחת לאף שלך, ערבסקה עם ערבסקה, אנחנו נותנים ידיים ומשלימים זה עם זה צירופי אריח עם אריח ומשתלבים לדבר הזה שאתה דורך עליו, זה אנחנו, ככה אנחנו, מתחת לנעליים שלך, אנחנו התמונה המופלאה הזו של עלים וקווים".

 

הדיבור שלהם רהוט: "האומן שריצף אותנו והאומן שחצב באבן, וזה שהעלה את הכרכובים על ראש שמחתך, והאיזמל שהחליט על זוית השיפוע שיתמוך באחיו של השיפוע, כולנו לא שוכחים איך נהיינו בית, אתה שומע?" כך הם אומרים ואני מה אני אגיד? נראה לי שכל הבאים בשערי הבית הזה עוברים את השימוע הזה.

 

השימוע של הגומחות והקשתות שמִתַּמרות וּמִסְתלסלות וּמִתְנשאות וּמִסְתיימות בזווית של רגלי אישה בשעה שהיא יולדת.

אני מביט למעלה ומביט: היא יולדת את זו ששמה "האבן הראשה". וראשי מסתחרר.

 

שונה הבית הערבי הזה מהבתים החדשים במושב ברק, שהוא מושב עובדים. שם הבתים שווים במראה, קטנים, עם גג אדום ובשנת 1965 כולם עומדים עדיין בתדהמה על רגליהם. קירותיהם איטונג- אבן סיד נקבובית. כששברתי אותה התגלתה גם הפנימיות שלה- כולה- נקבים נקבים חלולים חלולים.

וריצפתם עשויה "שלמת בטון ומלט". ובחוץ השדות– "מרבדי גנים" והדגן "מזהיב פעמונים".

הם עומדים על הרגליים, כמו מישהו שרק הגיע עם סלים כבדים מהשוק – ובסלים כל המשקל שנקנה בגלות. וכשהסלים מלאים, קשה עדיין לשבת, לקבוע עובדה: הגענו לבית. כך שהבתים נחים בעמידה. או שהם, כהרגל הישן, מתפללים  תפילת עמידה. או שהם בעצם מתכוננים – שאולי יהיה צריך שוב לברוח.

לעומתם הבית בירושלים עשוי מההר. הוא אומר: "אני צומח מתוכו. אני לא אזוז מפה". רואים שבנו אותו ערבים.

מגיל קטן, האבן הראשה שבראש שער הכניסה, מברכת אותי בהכנסי לבית הזה, מגיל שש: "אהלן, אהלן וואסאהלן, כיף חאלק?"! כשבאנו לעיר בת שבעים השמות, ירושלים, לביקור, ממושב ברק שבעמק יזרעאל, יוצאים מתוך השורה של "בהרים כבר השמש מלהטת" עד שנכנסנו לבאב אל וואד וטיפסנו צמוד למי נפתוח, חודרים לירושלים של אותה שכונה – שבה "כוכבי שקע, בלבי הסתיו/ ופרחי לימון, פג ריחם עכשיו/ הוי שמי קודרים/ ואני כאן זר"...

 

בתוך הבית הזה, עמד גם ארון בגדים, חבוק בין הקירות העבים, כל קיר כמעט מטר. איזה חיבוק!

הוא עמד בחדר השינה של הדוד יהודה. הבית כולו היה שבוי של דודי, יהודה, שהיה נוטר בימי המנדט. בסיום המלחמה התרוקנה ליפתא. דוד יהודה לקח בשבי שלושה בניינים. בני משפחתו עתידים להגיע מארם נהריים היא בבל, היא עירק. הציפורים נודדות וסופקות כנפיים.

אספר על הארון. לא על הכרכובים, לא על השובך שבקצה הגג, על הארון. לא על הארון עצמו, אלא על הזזת הארון ממקומו.

 

הנה, יש ארון יודע לפתוח פה ולדבר:

"שנים רבות לפני שיהודה התנחל בבית עם רחל רעייתו, היו כנפי, אותן שתי דלתות, נפתחות למשפחה הערבית שדרה כאן לפני 1948. האישה הניחה בתוכי את כד המים הצוננים. נעניתי לה כשהיא הטמינה בי את שמלותיה הרקומות, כשהגבר הניח בי את העַבָּיָה שלו, את מכנסי השַׁרוָ'ל, וכל מה שראיתי בבוא החאו'אג'ה, לשמור בתוכי, שמרתי בבטני. עד שיום אחד זה היה בקור של ינואר, ב1948, הושיט החאו'אג'ה את זרועותיו ותלש מתוכי הכל, בחיפזון, ובני הבית התרוצצו, והתרוקנתי. לתוך החלל הריק שבי חדר הבל אוכל שהלך והתקרר ודממה גדולה. בוקר אחד נכנס יהודה, הניח את הסְטֶן. וסגר את הכנפיים שלי. ואני ארון משתומם".

 

איך הגיע יהודה לירושלים? מקצה אחר של המזרח התיכון, נשמעה ערב אחד צעקה: "תלך לפלסטין, תלך! אתה עושה לנו כאן רק צרות!", היתה זו צעקתו של סבא שלי, סבא כדורי, מהקצה של שכונת היהודים בבגדד, סבא כדורי צווח על הבן שלו, יהודה בן ה-17, בתוך הבית. כי יהודה הוא עַבָּדָאי, הוא יכול להרוג בן אדם במכה. הוא יכול להרוג מהכעס שלו, כמה ערבים שיבואו. ויותר טוב שילך מהר-מהר לפלסטין!

 

ככה באה הצעקה של סבא מבגדד ושמה את יהודה בפלסטין. ככה תבוא ההצהרה של בלפור ותביא את הבריטים מכיוון אחר של כדור הארץ לפלסטין. ככה בשנת 1951 ינחתו כל משפחת עוזר בארץ ישראל. בשנת 1952 יבקשו הורי להפיג את השיעמום ויולידו אותי בירושלים. וודאי שאצא בצעקה, אבל אני אִוָּלֵד לא מבין קשתות הרגליים. עובדה סתמית: אִוָּלֵד "יוצא דופן", כלומר בניתוח קיסרי.

מעט מאוד ספרו לי. פעם ספרו לי שדודי יהודה החסון והתוקפני שוטט ברחוב ראשיד עאלי, רחוב ראשי בבגדד, וחיפש עילה להכניס מכות לערבים. כדי שיידעו מה זה להציק לאחיו הצעיר יחזקאל. והוא פגש ערבי והכניס לו בעיטה נוראה במפסעה, שפצצה לו את הכל.

סבא הבין שיהודה שלו נעשה ציוני. ציונים מפוצצים ערבים. ושיהודה יכול להביא עליהם אסון וזעם ויסבך אותם עם המשטרה העירקית ואוי ואבוי אם יהודה ישאר עוד רגע אחד בעירק! הגרדום מוכן בכיכר. רק ציוני יכול להרוס מה שהם רגילים כבר אלף שנה לעשות כאן: לקום בבוקר, להתפלל, לשתות קפה בשוק השורג'ה, לעשן נרגילה: חיים.

"לך כבר לפלסטין!" אמר סבא כדורי. ויהודה בא לפלסטין ונהיה נוטר.

 

שלושה בתים יהודה תפס בסוף המלחמה של 1948. אף אחד לא יתעסק איתו! הבתים מביטים על ליפתא, מרחוק בֵּית איכְּסא של ירדן...

הוא יקח את הבית עם הערבסקות במרצפות, דלת ברזל עם יד שנוקשים בה. גג רעפים ועליו שובך עם רעפים. בחצר באר מים עמוקה, עם משאבת ברזל וידית שמרימים ומורידים במהירות ויוצאים מים! תאנה בגובה שתי קומות שנותנת תאנים מהם נמכור במצעד צה"ל ובצעדות אחרות, ותות, ושקד וסברסים שקופים כתומים. ולול תרנגולות. ממש מתחת לרחוב המ"ג, 43 חברי הגנה שהבריטים הממזרים עצרו.

 

באחד החדרים ארון בנוי בתוך הקיר. העץ ממנו עשוי הארון חי את חייו, אדיש למי שנקרא "בעל הבית". אדיש? לא באמת. הוא מצליח לתמרן ולהסתדר עם כל מי שמקפל לתוכו את הלבנים שלו, את מגבותיו, את חולצתו ומכנסיו ובמקביל את בגדי האישה. את שמלת הקטיפה השחורה הרקומה בפרחים, כבר שכח. כעת השמלות ללא שרוולים, דיירים חדשים – רחל ויהודה עוזר- הזמנים השתנו. פלסטין נהייתה ישראל. הארון פתוח לשינויים. כשהוא סגור, הוא אפל, יש בתוכו סוד. כשהארון פותח את שתי כנפיו הוא רוצה להמריא, הדלתות כמו כנפיים, כמו שפתיים, רוצות לצעוק. יוצאת מגבת, הארון סוגר את שתי שפתיו.  באפלולית, הארון זוכר את ריח כל הבגדים שבאו אליו ושכנו בו. לא היה מי ששמע את העץ אומר משהו. הוא אומנם חורק והניחו שכך ארון מתנהג.

 

עברו הימים ודודי יהודה ורעיתו נפטרו כמעט ביחד. על הארון ירדה דממה.

גדעון בן הדוד, היה בארץ אחרת. הארון נלחץ בין הקירות.

ערב אחד קבלתי צלצול לטלפון.

"בוא מהר", אמר לי גדעון. "מצאתי בבית משהו שאתה תהנה לראות. תבוא! בִּחְיַת, אני אומר לך תבוא! מצאתי משהו תשתגע. הזזתי את הארון ומצאתי משהו. תבוא. אתה בא"?

 

באתי. הארון היה שרוע על הרצפה. היה נראה כמו קסיוס קליי אחרי נוקאווט.

"אני עושה חדש", אמר גדעון. ואפילו לא הסתכל על זה שמוטל מרוסק איברים על הריצפה.

השפתיים של הארון שורבבו החוצה. אמרתי לארון שאני יודע שהוא מרגיש שהוא כמו עוף שחוט. הידיים של גדעון נפרסו לצדדים. במקום שבו היה הארון, נראו לבנים חשופות כמו מעיים שנחשפו.

"אז אתה משפץ"? שאלתי

"אהה"! אמר גדעון.

"יופי"! אמרתי.

גדעון שאל: "רוצה קפה"? אמרתי: "נשתה"! וחכיתי בלי סבלנות שיגיע לדבר שאליו הגעתי.

דימוי מתוך היצירה גלויה מבגדד
 
שתינו את הקפה. סיפר על מה שהיה לו- למה התחתן, מתי התגרש, שהפסיק לעשן. הראה לי סרט של מחזיר בתשובה – הוכחות על קיום הבורא.

חייכתי חיוך שלא ייראה מאולץ: "זה מה שרצית להראות לי? שמצאת את אלוהים"?

"אני אראה לך מה מצאתי" הוא אמר.

"נו באמת"! אמרתי.

ואז הוא ניגש למזנון הפורמייקה והביא משהו שנראה כמו גלויה ואמר:

"היא גלשה מבין קורות העץ של הארון, כשהורדתי אותו".

הגלויה נכנסה ליד שלי.

היא הסתכלה בי ואני נגעתי בה בעדינות.

גלויה. דברה אנגלית.

אבא שלי עליו השלום מדבר אלי מתוכה. הוא אומר:

 

"לכבוד אחי יהודה, שכונת בית ישראל חדשה, ירושלים, פלסטין. 1938".

כלומר, אבא שלי היה כבן 18.

 

הארון שכב בשקט על הרצפה, התכולה היחידה שבתוכו היא האויר הממלא אותו כמו את ראותי.

כתב ידו של אבי מהגלויה אומר גם- "רחוב פראז' אללה,  4/150 , בגדד, עירק".

מה זה פארז' אללה? זה רחוב ישועת אלוהים!

"הם מתו ורק עכשיו אנחנו יודעים איפה הם גרו", אמר גדעון.

והוסיף: "זה לא שואה"?

אמרתי: "לפעמים כל דבר הוא שואה". וצחקנו.

כשישבתי על הארון, מתלבט אם אני עושה מעשה כפוי טובה או ההיפך, שמתי לב שהארון משמיע תחתי קול, שנשמע כגרגור של חתול שעה שנוגעים לו הלוך ושוב בעורף.

הארון הגיב, יכולתי להכנס לתוכו. הוא יכול להכיל אותי כולי, בקלות. הארון אומר שיהנה מאוד לקבל אותי אל תוכו, יש לו עוד הרבה מה לומר לי.

"האם אתה מתלונן"? "לא", משיב הארון. "אני לא מתלונן, לכל דבר יש את טעמו, וזמנו. נביאים בולעים מגילה, אוכלים מכתבים. אני אוכל זכרונות".

 

"מה מצאת בשיחה של אבא שלך, עליו השלום?", שאל הארון פתאום.

לא ידעתי במדוייק מה להשיב.

הרי הגלויה היא שהתגלתה. כשאבא שלי ישב בגיל 18 בבגדד ורשם את דרישת השלום לאחיו, הוא לא יכול היה לשער שתשוב הגלויה לשוחח, בשנת 2005 ואיך אני, בנו, אקשיב לגלויה וכל המזרח התיכון יבין איזה רגע גדול, איזו התגלות אלוהית יצאה מן הארון.

 

נזכרתי שקראתי פעם שהמלך לואי, אינני זוכר איזה מספר, היה צריך להימלט על נפשו והוא היה צריך לשחד את מי שיחסום את דרכו. הוציא מטבע זהב ושיחד את מי שהוצב לחסום את דרכו בבריחה. וכשהביט החייל במטבע, זיהה את התבליט שעליו, והכיר בתבליט את דמות המלך העומד מולו... כך זיהה  המטבע את המלך.

דימוי מתוך היצירה גלויה מבגדד
 

ידעתי שימי הבית כולו ספורים.  

אבל לפני ההרס, באה הגלויה.

אני יודע כעת באיזה רחוב קם אבא בבוקר וצעד לבית הספר. כמה מוזר לגור ברחוב עם שם כזה: רחוב ישועת אלוהים.

 

מי יבנה קן לציפור בין העצים? מי יבנה סירת נייר שטבעה? מי יבנה את לבו של אבי כדי שאחבקו ואבי כבר נפטר? של אימי שכתבה שיר אחד?

 

והארון והגלויה החלו ללחוש לי שמות נוספים שהורי לחשו, מנסים לתת לי אחיזה במה שנעקרו ממנו-  אני זוכר את הצלילים. את הפונמות הריקות בשבילי מתוכן: "שכונת בית חאנוני", "שייך סחק", "בית אבו דאודאו", "בית אבו סיפן", "סאלאת לזרירי",  "סאלאת לכבירי",  "שוק  שורג'ה", "באב אל שארגי" והארון החל להשמיע קולות חרחור, לכן קמתי.

שתינו עוד קפה. עישנתי עם גדעון החולה במחלת הסרטן.

בשנת 2013 באו מכשירים גדולים ומוטטו את הבית כולו. חלק מהכרכובים והקשתות היו מונחים בצד ועל זרועותיהם חקוק מספר. כל אבן מִסְפָּר. כל אבן מִסְפָּר.

לאחר חודש באתי לצלם את הבור האדיר שחפרו במקום בו היה הבית ההוא והתאנה ההיא, והבאר ההיא. והארון. על הבור העצום נטו שלד ברזל שותק.

ייבנה בניין רב קומות עם מעלית והרבה דיירים שיביטו ממרפסת לכניסה לירושלים.

דימוי מתוך היצירה גלויה מבגדד
 
הגלויה אמרה את המעט שהיה לה לומר. גדעון נפטר. על הכל נסתם כמעט הגולֵל.
דימוי מתוך היצירה גלויה מבגדד
 
 
דימוי מתוך היצירה גלויה מבגדד