יחזקאל עוזר

יחזקאל עוזר

הולדת גיבור/ יוסף עוזר

בשולֵיה של בגדד, בשכונת העוני, קהוות א-זרירה" הקפה הקטן, חיה משפחת עוזר. זורמת לאט ובבטחון, כמו החידקל הזורם מאז ומקדם, ללא הפרעה, יודע שאין מי שיטה אותו מן הדרך, מאז נולד בהרי הטאורוס בטורקיה.
מתי נולד אבא שלי?
דודה דינה, אחותו הבוגרת משיבה: "נולד שנה אחרי הגאות של הנהר... יעני, בזמן של המלך פייסל איבן חוסיין, ככה!". ואני מבין שתיעוד מסודר, רישום כל שהוא- אין ולא היה. כמו החידקל שטוען להיותו "נהר היוצא מעדן", ואי אפשר לדעת איפה עדן ואם יש עדן בעולם.
גאות החידקל עצמה, הייתה לעיתים קטלנית- בתים של חֵמר נשטפו, סוסים דהרו ועליהם פרשים שתקעו בחצוצרות והתריעו על גלי המים הבאים להביא כליה. המרתפים בבתים התמלאו מים שנותרו שם ימים רבים.
ספרו גם שכאשר אבא נולד, צעקה היולדת- "יורדים המים!", ואבא הגיח. יחד עם השיטפון והדימום, ושמחו שנולד שוב בן והשמיעו צהלולים.
אבי, יחזקאל, על שם הנביא שקברו חביב על יהודי בגדד, בן שלישי אחרי דוד ויהודה ורביעי לסדר הלידות. לידת בנים הביאה תמיד גֵאוּת גדולה למשפחה. לעומתם, לידת בנות – חרפה! דינה ששמה כנראה מוכיח שבקשו שתהיה ראשונה ואחרונה, כמו בת יעקב אבינו הקדום. אבל אחריה נולדו גם לאה, גם סמרה, גם נונה, גם חנה. לא ברור אם שנאת נשים הייתה כאן או בעצם חרדה גדולה שטיבה בתביעה לממון רב שיתבעו הורי החתן בעתיד ויגרמו להורים ולבנות צער, עלבון ובזיון רווקות או הכרח להנשא לגבר מזדמן, ישיש או גרוע מזה, עני, או נכה.

סבי כדורי וסבתי טובה היו אוהבי אלוהים, אלוהים זקן ושבע לילות- ואמנם, בלילות, לאור עששית, שמעו כולם את אביהם כדורי, מספר מאגדות חז"ל, בשכונתם שנקראה הקפה הקטן, הוא "קַ'חְוַ'ת לְזְרִירִי". משפחה רעבה וזוללת עוני הקשיבה עד שאישון הלילה יישן את כולם ואבא ער ורושם.
בערבית ספרותית רצה ידו על הנייר ורשמה: "אימי מפרנסת אותנו ממכירת אורז, מנפה אותו בשביל פְילְס, מגרגרי עפר וחרקים. סבא סיים יום במכירת דברי סדקית, בלילה נשתה תה ונלגום סיפורים"... "יהודים משתלבים בכלכלה ובמוסיקה, ברשויות החוק והפוליטיקה של עירק. אני משתוקק להיות רופא, לנגן בכינור, קשים עלי הימים ואין לי העוז לבקש מאבי ואימי לתת לי מפרנסתם הדלה. עלי להצטרף למשכילים לַפִיתוּוָ'ה, לעשות לבניינה של עירק חדשה"... "...יהודה אחי השתגע! הוא מאיים על הסדר הטוב. ציוני בגלוי. אתמול, היכה ערבי לעיני העוברים ושבים ברחוב ראשיד, הרחוב הראשי בבגדד! הערבי מפרפר בין חיים למוות. אבא צעק על יהודה – הָאבֵּל עְלֶיק! [אֶבֶל עליך!] תסתלק לפלסטין, בריון משוגע, לך למקום שמתאים לך, יַא אְבְּן כַּלְבְּ! – ויהודה נמלט לפלסטין לבדו, עם סבתא חָ'תוּן!"... אבא מתחיל להתפרנס מעבודת הוראה. "למה תלבש חליפה של אירופה"? שואלת אימו בתמיהה. "אני אלמד באליאנס". "ומה הספר הזה, יָא אְבְּנִי"? "מילון צרפתי ערבי, מָמָא!", אנחנו הצעירים נשנה את עירק, מָמָא! נעשה אותה ארץ משכילה, מודרנית, מָמָא! שר האוצר יהודי, המוסיקה של עירק- יהודים, מָמָא"!
החידקל זרם יציב באפיק קבוע. בערב חג השבועות של 1941 אירע דבר מה שהופך על פניו הכל.
אבא שב באוטובוס לכיוון בית הוריו. מחלונות האוטובוס נראה קהל גדול משתולל וזורם בזרם עצום, מנופף חרבות, גורר רהיטים משכונת היהודים. בקושי רב פילס החולם הצעיר, יחזקאל בן כדורי וטובה, את דרכו בין ההמון. בבית הוא פוגש את פניהם של בני משפחתו המביעות דבר אחד: אימת מוות. שירת קינה חרישית של סבתא טובה ערערה את שלוות היושבים מאחורי מתרס רהיטים דל. שטפון אנושי גָּאֹה גָּאָה והטביע רעיונות בדם. ואבי, נהר פנימי מתהפך בקרבו. מתרסק. מפלס אפיק חדש – יונק מהזרמים והסערות שכבר טפטפו מאירופה דרך מי תהום והנה הם מציפים את נפשו, משיטים רעיונות חדשים בשכונת "קַ'חְוַ'ת לְזְרִירִי". בשוק שורג'ה הגדול כבר לא ישבו יהודים וערבים באחווה מול משחקי השש בש, לא בבתי הקפה. "צריך ללמוד עברית בסתר, צריך לנטוש את שטות הרעיון האדום, הקומוניסטי, צריך שאלַמֵד עברית את החברים, להעיף את ה"סידרה" מהראש, כומתת הצופים העירקים, היא סמרטוט שקר! בגדד חדשה היא משאלת שוא"!
לא עבר זמן רב, ובמרתף ובטיולים של חבורת בנים ובנות בין הדקלים שעל גדת הנהר אבא ישיר וישנן את מילותיו של נח פינס בלחנו של פנחס מינקובסקי : מִכִּלְאִי מִבּוֹר שֶׁבִי / אֶל אַרְצִי אֶרֶץ צְבִי / מַה יֵהֶמֶה בִּי הַלֵּב / לֹא אוּכַל עוֹד אסבֹּלָה / אֶת עָנְיִי פֹּה בַּגּוֹלָה /...
דינה כבר לוקחת את הכביסה עם הגיגית הגדולה על הראש, והולכת זקופה כמו ערביה עם כדי לֶבֶּן, אבל מתחת לכביסה מוסתרים רימונים ואקדחים.
והנהר זורם בחשאי. שומע את המשך השיר בהברה אשכנזית: פֹּה חֹשֶׁךְ כָּל הַיָּמִים/ שָׁם אוֹר אֲבִיב עוֹלָמִים/ אוֹר רַב בְּלִי גְּבוּל בְּלִי סוֹף/ הָא! שׁוֹטְרַי הָאַכְזָרִים/ הֵי פִּתְחוּ לִי הַשְּׁעָרִים/ אָעוּפָה לִי כָּעוֹף/ אֶל אַרְצִי יְפַת הַנּוֹף...
על גשר הנהר הלכה גם אימו של סמי מיכאל, מספר לי אבא, וסמי עודו עֻבָּר בבטנה, והיא בקשה ליפול לנהר ולמות. אולי מחשש שתלד בת.
נערים ונערות ואחיותיו של אבא מחלחלים לתוך המרתף, בסתר. במרתף הוכנו תמרים ובדים ופרימוסים וכלים, לכאורה זהו מפעל להכנת סילן, אבל באמת, כאן יכבשו את דבש השפה: "יהודי דבר עברית". גם ברטה בת אליהו וסלימה מצטרפת היא שספרה לו על האישה ההיא שבקשה להטביע עצמה בנהר. כאן במרתף השפה העברית בוראת אנשים חדשים, כמו נהר הגולף הם נהר אחר בתוך הים שהכזיב. המורה יחזקאל מדבר עברית: "חפצתי לומר לכם, ראשית דבר- בנות, כל הבנות, הן תפארת לכל המין האנושי. ולנו, צעירי ה"שורה" שהיא שלוחה של ההגנה. נזכור שהאישה היא שיולדת את כל הגברים, ואיך ישנם שעדיין רואים בה חרפה? יש לנו אמא אמתית והיא ארץ ישראל ואמא חורגת והיא עירק".

בואו נלמד שיר חדש: אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם/ מֵאֶרֶץ צְבִי קְדוֹשָׁה/ שָׁלוֹם לָכֶם וְלָנוּ/ בְּנֵי הָאָבוֹת שְׁלשָׁה/ מַלְכֵּנוּ יָגֵן עָלֵינוּ/ בִּזְכוּת הָאָבוֹת שְׁלשָׁה/ וְרוֹב שָׁלוֹם בֵּינֵינוּ/ וְנִירַשׁ הָעִיר וּרְכוּשָׁהּ...
סבתא טובה נדהמת, מהמנגינות החדשות שבלב בנותיה. "יחזקאל?! זה אתה, איזה דברים אתה מדבר"?! אבל הנהר כבר זורם ונושא עצמו בלי הכר.

שנת 1942 אבא עובר את גיל 20. בקולנוע בבגדד מקרינים את פנטסיה של וולט דיסני. הוא וחברו דניאל יושבים בין הצופים, מבטם מהופנט ובוהה במסך. עין רואה ואוזן שומעת- העין רואה צורות וצבעים, והאוזן שומעת צ'ייק'ובסקי וסטרווינסקי. כולם מרקדים באחדות מקום וזמן. וידו של אבא מגששת לאט אל ידו של דניאל וטומנת בה פתקה קטנה ובה השמות של תלמידי העברית. ליד שמה של ברטה הוא מוסיף לב. דניאל מכניס את הפתקה הזעירה בין אצבעות רגלו הימנית וגורב את הגרב.
בוקר אחד סבתא טובה ספרה על חלום שחלמה: השמים הביאו כריות לבנות, על הכריות ישבו כל בני המשפחה, הכריות הרכות עלו בלי סוף מהאופק והרכיבו עליהם דודים ודודות ותינוקות וכולם שרים ומנגנים והכריות עולות למעלה ודואות לכיוון פלסטין. בפלסטין הן יורדות לאט לאט ויש אור גדול, שמרוב אור הסתנוורה והתעוררה, ממצמצת ורואה את בנה, יחזקאל מרים דגל גדול, וכולם רוקדים מסביב.
גל הדף גל ובאחד הימים בחפזון, התרוצצו לשדה התעופה בבגדד. על השולחן הניחו הבנות את עגילי הזהב הזעירים שלהן. סבתא ציוותה: אל תביאו לפלסטין זהב עירקי טמא. פלסטין של אללה תתן לכם זהב טהור! רק דינה אינה שומעת בקול אמא, היא אינה מניחה את צמיד הזהב הבודד שלה בקערה, על השולחן אלא משליכה אותו אל תוך החידקל, שיטבע!
וכבר נחתה המשפחה בשדה התעופה לוד. אדם כגרגר חול בתוך זרם אדיר נוסע אל מטרתו ואינו מבחין בסערה הגדולה הנושאת אותו.
נהר מרסק סלעים, מתגבר על צוקים ומשנה נתיבים, שועט על עפעפי החולם היחיד וממלא עורקים וורידים.

אתה רואה את הצינורות האלה? שאל המדריך החקלאי במושב ברק את אבי. אלה העורקים שמובילים מים לשדה. אבא נבוך. מזמין אותי להשתתף בהדרכה. כעת נלמד לחבר את צינורות 12 צול, צינור לצינור, כעורק ראשי. כך מחברים אותם לשיבר. צריך להשקות במשך שלוש שעות. בוטנים אוהבים מים! אחר כך ילמד מהי משדדה. מתי מרססים. איך נותנים זריקות לעופות. אבא יפסע בדרכו לכיתה, קודם יפתח את המים, יאזין לקילוח, ולא יספר לאיש אילו מים זורמים שם, בשדה במושב ברק, ובליבו. אבל אני אנחש.
ואחר כך ילך לפתוח את לב התלמידים הצמא לשיעורי התורה שלו.

להר המנוחות בירושלים, באתי כעת. לקרא סיפור על החידקל המפותל, על העיר שבה נשא אבא לאשה את תלמידתו מהשיעור המחתרתי, אימי שכתבה שיר אחד אחרון וראשון. אולי שומעת ירושלים את סיפור הגאות הזו, ואולי יודעת את האחרת, האיומה שאמורה לבוא מהר הזיתים, זה שככתוב עתיד להיבקע לשניים ונהר יצא ממנו, טורף וזורם בטירוף אלהים קדמוני.

עכשיו, בעת שאבא ואמא ישנים בעפרהּ, אפשר שהתחדדו אזני העיר הזו אולי התלַבְּבוּ בשתי הלבבות. הרי כתוב: הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי ירושלים. ואם היא תשמע, אולי היא גם תקשיב.



חזרה לדף הבית