משפחת גרגיר

משפחת גרגיר


משפחת גרגיר


משפחת גרגיר


משפחת גרגיר



1943




קאדן גרגיר

מקורה של משפחת גרגיר הינו במגורשי ספרד ו/או פורטוגל, אשר התיישבו בתורכיה וכנראה אף ביוון. עליתם של בני המשפחה לישראל התבצעה מן העיר איזמיר שבתורכיה, אולם ככל הנראה בני המשפחה הגיעו לאיזמיר משתי ערים סמוכות: מניסה (מגניסיה) וטיאתירה.
עדות מסויימת קיימת גם להמצאות בן/בני משפחה אף בעיר סלוניקי שביוון במאה ה-19.

בן משפחת גרגיר המוקדם ביותר הידוע לנו הינו יהושע גרגיר, אשר נולד ב 19 באפריל 1862 בעיר מניסה שבתורכיה. יהושע גרגיר נישא לקאדן נחום (1866-1943), ולהם נולדו ארבעה ילדים:
בכורה (1882), ראובן בכור (1887), ניסים (1889), ומאיר (1891).


מבין ארבעת ילדיו של יהושע גרגיר, ידוע לנו על שניים בלבד: ראובן-בכור גרגיר וניסים גרגיר. ניסים גרגיר היגר לארגנטינה וככל הנראה נפטר בבואנוס-איירס. שמה של ביתו של ניסים גרגיר הינו קתרינה.
ראובן בכור גרגיר, נולד בשנת 1887, במניסה שבתורכיה, והוא נישא לקלרה (בת לרפאל ואחות לסימה) דנון, ילידת שנת 1893. לראובן ולקלרה נולדו חמישה ילדים: יהושע (1916), רוזה (1919), ויקטוריה (1925), קמליה (1932), ויצחק (1921), וכולם התגוררו בעיר איזמיר שבתורכיה.
לפי הידוע לנו, בני המשפחה התגוררו בשכונת בזאר שבאיזמיר, ונהגו להתפלל בבית הכנסת "פורטוגל".


יהושע, בנם של ראובן-בכור וקלרה, עלה בגפו לארץ ישראל בהיותו כבן 16, בשנת 1933. לאחר קום מדינת ישראל, התאחדה המשפחה לאחר עלייתם של יתר בני המשפחה לישראל.
ראובן בכור נפטר בשנת 1954 ונקבר בלוד, וקלרה נפטרה בשנת 1973 בחיפה.
יהושע, לאחר עליתו לישראל, ידע חיים מלאים כלוחם וכחלוץ. הוא שירת במסגרת הצבא הבריטי, היה חבר בבריגדה היהודית, שמש כנוטר, והיה חבר פעיל באירגון ההגנה. יהושע נישא לציפורה יופה ועימה התגורר במספר מקומות (בית הלוי, תל אביב, עוד), עד שקבעו את ביתם במושב עמינדב הסמוך לירושלים. ליהושע ולציפורה נולדו שני בנים ושתי בנות:
גאולה (1942), רות (1948), ראובן ואהרון.
ראובן, רותי ואהרון מתגוררים במושב עמינדב הסמוך לירושלים.

יהושע נפטר בשנת 2001, ונקבר בהר המנוחות שבגבעת שאול (ירושלים).
לתמונות מחייו של יהושע גרגיר לחץ כאן
לפרטים נוספים אודות יהושע וציפורה גרגיר לחץ כאן
לסיפור חייו של יהושע גרגיר כפי שנערך ע"י 'יד שרה' בשנת 1999 לחץ כאן


גאולה נישאה לדוד בויידר,בשנת 1964, ולהם נולדו: יוסף (יוסי ), רחל (יובל), אייל ובועז
יוסי נישא למירית באג'יו, ולהם נולדו עומר ויואב.
אייל נישא לגנית בן-גל, ולהם נולדו שלי ומאיה.
בועז בר נישא לאילנית בטש ולהם נולדו עדן וגילי

רותי נישאה ליגאל עוזר, ולהם נולדו יהודה (אודי), ליאור, גלעד, ואיתמר.
לאודי ואיתי נולדו אורי ולירון
ליאור נישא למיכל שמולביץ ולהם נולדו יואב, שיר, ונאור.
ג נישא לפולינה ולהם נולדו עומרי עדן ואור
איתמר נישא לסיון מלכה, ולהם נולד ליעד.

ראובן נישא למרים אבו, ולהם נולדו: עמית, איילת, דנה, סיוון, ויותם.
עמית נישא לחני מישלי, ולהם נולדו חיים-עמרם, טוהר-אסתר ותהל,
איילת נישאה לדודי מזרחי, ולהם נולדו: מיכאל, שירה, נעה, אודיה, אורי-יוסף, ורעות.
דנה נישאה לעוזי עדיקה ולהם נולדו: הודיה, תהילה, תמר, ומעיין
סיון נישאה לרוברט איסטרטה
יותם נישא לליאת קבלה

ראובן ז"ל נפטר בשנת 2015 ונקבר בהר המנוחות גבעת שאול בירושלים

אהרון נישא ליהודית באבו, ולהם נולדו שי ואלעד.
אלעד נישא לליר ולהם נולדו נועם-אהרון ואלה

רוזה נישאה ליוסף פריימן, ולהם נולדו חמישה ילדים: פנינה, ברכה (1949), שרה-שרונה, ישראל (1946) וראובן.


פנינה נישאה ליונה לרנר, ולהם נולדו רענן ועודד.
ברכה נישאה לחיים בירן, ולהם נולדו רונן, רינת, והילה.
שרה-שרונה נישאה לישראל סלפטר, ולהם נולדו: אריאל, איתי ואורנית.
אריאל נישא לענב ביולי 2003.
ישראל נישא לרותי, ולהם נולדו: טלי, גלית, סתוית, וספיר.
ראובן נישא לרוזי, ולהם נולדו: ענת, אורלי, ועוז.

ויקטוריה נישאה לשבתאי רוסו, ולהם נולדו: חיים, יהודית ואורה.


חיים נישא ל ושמות ילדיהם: אלון, איתן וקרן.
יהודית נישאה לשאול לוי, ולהם נולדה שרון.
אורה נישאה ליורם שבתאי , ולהם נולדו: נעמה, איציק, ואלינור.

קמליה נישאה ליוסף כהן, ולהם נולדה במאי 1950, הבת שרה.

שרה נישאה לגרשון שחר, ולהם נולדו שלושה ילדים:
ליאת (1975), ליאור (1981), ורועי (1989).

יצחק נישא לרבקה דנטה, ולהם נולדו ליאון-יהודה (1956), וראובן (1954).
יצחק ז"ל נפטר בשנת 1991, ורבקה ז"ל נפטרה בינואר 2015 (1932-2015)


ליאון-יהודה נישא לתמר מזרחי, ולהם נולדו: יצחק, לירון ושמואל.
שמואל (שמוליק) ז"ל נפטר בשנת 2010 (1991-2010)
ראובן נישא לשושנה לוי, ולהם נולדו: יצחק (איציק),מרדכי (מוטי), וניר.



חיי היהודים באיזמיר
( מתוך: הספרייה היהודית הוירטואלית )

עם כיבוש האיזור על ידי האימפריה העות'מאנית בשנת 1424 יהודים רבים החלו להתיישב בערי האיזור. שני סולטנים עות'מאנים אף הזמינו את יהודי מערב אירופה הנרדפים (במיוחד ספרד ופורטוגל) להגיע ולהתיישב בתחומי הממלכה. רבים מהיהודים הללו התיישבו בסלוניקי, מניסה ותיר. אבל באמצע המאה ה-16 יהודים החלו להגיע גם לעיר הנמל של סמירנה.
עד למאה ה- 17 איזמיר (סמירנה) הפכה לחת ממרכזי המסחר החשובים ביותר בלבאנט, ובשל כך משכה סוחרים יהודיים רבים, ונוסדה בה קהילה יהודית באורגנת בשנת 1605. עד לתחילת המאה ה- 17, יהודים הקימו את בתי הכנסת שלהם, ויצרו קשר עם קהילות יהודיות אחרות באימפריה העות'מנית. יהודי איזמיר הגיעו ממקומות רבים. חלקם הגיע מהערים הסמוכות כמו מניסה, תיר וסלוניקי, בעוד שאחרים הגיעו ממקומות רחוקים יותר, כגון: איסטנבול, צפת, אנקרה, יוון,איטליה, והולנד. יהודים אחרים מאיזמיר היו פורטוגלים אשר המירו את דתם בעיקבות הרדיפות,עזבו את חצי האי האיברי, וחזרו ליהדות. בשנים 1620-1630 יהודים אלה הקימו בית כנסת בשם פורטוגל-נווה שלום, אשר לימים התפצל לשניים: פורטוגלי ונווה שלום.
בשנת 1626 נולד באיזמיר שבתאי צבי, מייסד תנועת השבתאות, אשר הכריז על עצמחו כמשיח, וגייס אלפי חסידים.
יהודי איזמיר היו בעלי מעמד של "דימים". הם נהנו מחופש פולחן דתי, והיו רשאים להפעיל מערכות חינוכיות ודייניות עצמאיות. כ"דימים" הם שילמו מס גולגולת שכונה "גיזיה" בתמורה להגנה שלטונית. אך ככלל הם חיו חיים עם מעט מאוד מגבלות בתחומי החירות האישית.
יהודי איזמיר חיו בעיקר סביב השוק "קמראלתי באזאר". היו ליהודי איזמיר חיי קהילה פעילים מאוד במאה ה-17, אשרכללו שישה בתי כנסת שונים, ובהם: קהל בקיש, קהל פורטוגלנונווה שלום, קהל פינטו, קהל גברת אשר נוסד בעשור של 1660 וקיים עד היום, קהל אלגזי, וקהל אורחים.

המאות ה- 18 וה- 19
בשנת 1772 פרצה שריפה גדולה באיזמיר, אשר כילתה את כל בתי הכנסת בעיר. הארוע החל תהליך של התפוררות המבנה החברתי ומשפחות רבות נאלצו לעקור לאיזורים אחרים של העיר. רק בשנת 1792 נבנו בתי כנסת חדשים אשר החליפו את אלו שנשרפו. שלושה בתי כנסת חדשים נוסדו: שלום, ביקור חולים, ועץ חיים. התפוררות המבנה החברתי של יהודי איזמיר בתקופה זו היתה גם פועל יוצא של התרחבות הפער בין העשירים לעניים. בעשור של 1840, קהילות החלו להתגבש על בסיס גילדות מקצועיות במקום על בסיס בית כנסת מסויים, וופערים חברתיים מבוססי מעמד החלו להתפתח.
במהלך העשור של 1860, יהודים ייסדו מוסדות משלהם, כגון בתי ספר ובתי חוליםוהקהילה החלה להתפתח. בשנת 1873, האירגון האירופי "אליאנס יזראליט אוניברסל" הקים בית ספר יהודי לנערים, וחמש שנים אחר כך הקים בית ספר יהודי לנערות.האירגון נוסד במקור בשנת 1860 מתוך תקווה לשפר את ההשכלה של יהודי האימפריה העות'מנית. הבוגרים דוברי הצרפתית של בית הספר הפכו למנהיגים החדשים של הקהילה היהודית והחלו לאמץ לבוש מערבי, הקפידו פחות על מצוות הדת, חיו בבתים גדולים בסגנון ספרדי, בסמוך לשוק המרכזי, ועבדו כבנקאים או בשירותי מסחר.
עד לסוף המאה ה-19, החיים היהודיים באיזמיר שגשגו, וחיו בעיר כ- 55,000 יהודים. אבל בשל הרעה של המצב הכלכלי באימפריה העות'מנית, התרחשה הגירה מסיבית מאיזמיר למדינות אמריקה, מערב אירופה וישראל, אשר בעיקבותיה האוכלסיה התמעטה לכ- 25,000 עד לשנת 1905.
עד לתחילת מלחמת העולם השניה יהודים החזיקו הרבה עמדות השפעה באיזמיר בתחומי הכלכלה, הפוליטיקה, והעיתונות. בשנת 1919 איזמיר נכבשה על ידי יוון כחלק ממלחמת יוון-תורכיה (1919-1922), אך נכבשה שוב על ידי חיילי אתאטורק בשנת 1922. מספר ימים אחר כך פרצה אש בעיר אשר הרסה את הרבעים היווני, הארמני, והאירופאי אשר היו המרכזים המסחריים הפעילים ביותר, וכן הרסה את החנויות והבתים של היהודים. עם כינון הרפובליקה הטורקית בשנת 1923, יהודים רבים בחרו להגר. תחת השלטון העות'מני היהודים חיו חיים אוטונומיים למעשה והורשו להחזיק ברב ראשי, בתי דין דתיים, ומועצה קהילתית נבחרת. עם הרפורמות של אתאטורק, הקהילה היהודית הוגבלה כעת להיות ישות דתית בלבד. מאמצים רבים הושקעו על ידי הרשויות הטורקיות ל"אזרחים טורקיים טובים". לאחר השפל הכלכלי של שנת 1929, הקהילה היהודית של איזמיר הצטמצמה במהירות, ובעשור של 1940 האוכלוסיה התכווצה לכ- 10,000 נפש. ההגירה המאסיבית מאיזמיר הגיעה לשיאה בשנות החמישים של המאה ה-20 בהן כמעט כל היהודים שנותרו בעיר עזבו למדינת ישראל שזה עתה הוקמה.



עדויות כתובות על המצאות בני משפחת גרגיר בערים שונות בתורכיה ויוון:
טיאתירה

בעיר אקהיסר (או בשמה הקדום: טיאתירה) נמצאו בבתי הספר שמות של תלמידים ובינהם ממשפחת גרגיר (Garguir).
אקהיסר מרוחקת 117 ק"מ מאיזמיר. בשנת 1834 היו בעיר רק 3 משפחות יהודיות (אשר מקורן במניסה), אך עד 1904 היו בה 75 משפחות יהודיות.

מניסה (מגנסיה)

מניסה או בשמה הקודם מגנסיה, ממוקמת מצפון-מזרח לאיזמיר. קהילה יהודית קדומה (רומניוטים) התקיימה בה מאז התקופה הביזנטית, והתפללה בבית הכנסת "עץ החיים". לאחר 1492, יהודים מגורשי ספרד התיישבו במניסה והצטרפו לכמאה משפחות היהודים הרומניוטים שהתגוררו בה.
מהגרים חדשים אלה יסדו שני בתי כנסת חדשים: לורקה וטולידו. בסוף המאה ה-19 אליאנס יסדה שני בתי ספר במניסה: אחד לבנים בשנת 1891 והשני לבנות בשנת 1896.

בתחילת המאה ה-20 הקהילה היהודית מנתה כ- 2000 נפש מתוך אוכלוסיה כללית שמנתה כ- 40,000 איש. היוונים כבשו את מניסה בשנת 1919 וכאשר הם נסוגו ממנה בשנת 1922 נהרס חלק גדול מן העיר כולל מוסדות יהודיים רבים. מרבית היהודים עזבו את הקהילה והיגרו לצרפת, דרום אמריקה, ארה"ב, ישראל. כיום אין יהודים במניסה.

היו שלושה בתי קברות יהודיים במניסה. בית הקברות הקדום ביותר ניזוק לאחר מלחמת תורכיה-רוסיה בשנת 1878. בשנת 1900 נבנה גדר מסביב לבית הקברות השני, אשר היה עד אז בשדה פתוח. בית הקברות השלישי הוקם במהלך שנות ה-30. שני בתי הקברות הישנים נהרסו.

גלנטה מונה בסיפרו "ההיסטוריה של יהודי אנטוליה" את משפחות מניסה, ובין היתר הוא מציין את משפחת גרגיר (Gargir or Garghir or Garguir) .
בין אנשי המינהל הקהילתי האחרון במניסה, מציין גלנטה, את בכור גרגיר (Behor Garghir).

בסוף המאה ה- 19:

“Banque Garghir et Azar, sorte de banque juive populaire. Le premier versement etait de 5 livres torques; les versements suivants etaient fixes a 10 piastres par semaine.”


סלוניקי
בספר "היהודים של סלוניקי 1943-1492" ("Les Juifs de Salonique 1492-1943") בעריכתו של קראסו מצויין שמו של שלמה גרגיר (Garguir) בעמודים 115-116.



איסטנבול
בבדיקות שהתבצעו ברישומי נישואין ופטירות באיסטנבול נמצאו מספר רישומים של בני משפחת גרגיר.
לצורך הנוחות, ערכנו טבלה המרכזת את רישומי הנישואין של בני משפחת גרגיר באיסטנבול, ועל מנת לצפות בה לחץ כאן .

עדויות להמצאות בני משפחת גרגיר בארגנטינה
באתר האגודה לגניאלוגיה יהודית בארגנטינה, אשר כתובתו: http://www.agja.org.ar/apellidos/g.htm , מוזכרת המצאות של בני משפחת גרגיר (Garguir) בבית הקברות של אגודת הקהילה הישראלית ספרדית בארגנטינה.

רישום כניסות לארה"ב, מתוך אתר אליס איילנד





חזרה לדף הבית